מלחמה ו(או) שלום?

ישבתי וחשבתי הרבה על מה לכתוב בבלוג הזה. לא היו לי רעיונות ממש יצירתיים וגם לא השראה לכתיבה ובכלל כל המצב שהיה פה בשבועיים האחרונים שם את הדברים בפרופורציה אחרת.

 כשטיילתי ב הודו לפני שנתיים בערך נתקעתי בלה בעקבות שיטפונות שהיו באיזור באותה תקופה. לה היא  עיר במחוז לדאק במדינת ג’אמו קשמיר שבצפון הודו. ביום של השטפון הגדול הכרתי שני איטלקים חמודים וישבנו לאכול והעברנו את הזמן עד הערב.. ישבנו בגסט האוס, שתינו קצת יין והייתה אווירה טובה כזו, צחוקים ופתאום התחיל לרדת גשם מטורף!! טיפות ענקיות ורוח וברקים ורעמים.. בקיצור אין מצב לזוז לשומקום וגם ככה הייתי קצת הפוכה מכדי לעשות משהו אז הלכתי לישון. ישנתי טוב ולא שמעתי כלום בגלל היין אבל הסופה המשיכה כל הלילה.. קמתי בבוקר כדי ללכת לאכול ולשתות משהו ברחוב המרכזי והכל היה שקט.. חשבתי שזה סתם איזה קטע מוזר של ההודים כי אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה (סאב קוץ’ מילגה= הכל אפשרי, המוטו..!)  לפעמים סתם לא בא להם לעבוד או לפתוח את החנות שלהם ואז זה גם הכי לגיטימי בעולם שזה מה שיקרה. כשהתקרבתי לאזור המתויר ראיתי שהכביש שליד הנהר נבקע לשתיים (אבל עדיין לא נחצה לגמרי) ואז התחלתי להבין שמשהו לא בסדר.. שאלתי מקומיים והם אמרו שהיה אסון טבע, שטפונות שלא היו במשך 70 שנה. (רק לציין שלה היא איזור מדברי ויבש מאוד.. הגשם האחרון היה שם לפני המון המון שנים ואין שום היערכות למצב כזה. לכן גם רוב הבתים בנויים בצורה פשוטה מאוד וממש לא עמידים בפני איתני הטבע.) בקיצור..   כל החנויות והמסעדות  היו סגורות, היו רק דוכנים של מאפים שנשארו מהיום הקודם.

האווירה הייתה נוראית. התורים בקפה אינטרנט ובמקומות שהיו בהם טלפונים היו אינסופיים. כל זה היה באזור המתויר. שמעתי על קבוצות שמתארגנות להתנדבות והצטרפתי לאחת מהן שהמשימה שלה הייתה לנקות את בית החולים שהתמלא בבוץ בגובה של חצי מטר בערך. נסענו במשאית ענקית, איזה חמישים אנשים שיושבים על גג המשאית. כשהגענו לעיר עצמה נדהמתי לגלות שהיא ממש נחרבה. בתים היו חצויים לשניים, מכוניות היו בתוך הבתים, מלא עשן לבן ושחור ואנשים מבוהלים.. בגלל שהיינו על המשאית יכולנו לראות הכל מלמעלה אבל לנשום היה קשה. זה היה נראה כמו איזור מלחמה.. נהרגו באותו שיטפון 103 אנשים ונפצעו 370. הנמל תעופה שגם ככה רעוע נפגע והדרכים ללה ומלה היו חסומות. נותר היה להמתין. אנשי לאדק היו היסטריים והיו בטוחים שזה יקרה שנית וייעצו לנו להסתתר ולהתפלל בשאנטי סטופה (במקדש המקומי). הם ארזו את חפציהם ועלו למעלה (עניין של 550  מדרגות). זה היה נראה כמו יציאת מצריים.

הייתי צריכה לעזוב את הגסט ההאוס המרוחק שהייתי בו כי הדרך הייתה עלולה לקרוס בכל רגע ועברתי לישון בחדר עם עוד חמישה אנשים.. חדר בטוח יותר. אני זוכרת שישבנו בלילה ושיחקנו יניב והיינו כל כך חסרי אונים. זה מין מצב שאין לך מה לעשות אלא להמתין ולקוות שיהיה בסדר. קטע שכתבתי אז : “הלאדקים בנו חומה כדי שהמים לא יעברו.. והמבטים על הפנים של האנשים.. משהו מטורף. כאילו סוף העולם הגיע, הרגשה של אסון, משהו בין שואה לפיגוע. אני תקועה פה והסיטואציה המוזרה הזו גורמת לי לחשוב, דברים שבדרך כלל שומעים עליהם בחדשות נהיים המציאות שלך. גורמת לי לחשוב על למה אני פה? האם יש סיבה או סתם?ולמה  כל כך הרבה אנשים נהרגו ואני חיה? מה יש בי שצריך להישאר ומה לעזאזל עושים עכשיו בכלל?? אין טיסות עד שבוע הבא..”

בסוף נשארתי בלה לשבוע נוסף, למדתי לשחד הודי כדי לעלות על טיסה וחזרתי לדלהי. האמת שגם שם היה גשום מאוד והרבה הצפות.. האירוע הזה היה ממש משמעותי בשבילי, כי פתאום הבנתי את פשר הביטוי איתני הטבע. כמה אנחנו קטנים וחסרי יכולת לעומתו. ברגע אחד הכל יכול להתהפך ולהשתנות והדבר הנורא או המפחיד מכל היה שאין לך מה לעשות בנידון. מצד שני זה גורם לך להעריך הרבה יותר את מה שיש. את העובדה שאני חיה במדינה שבה ערוכים לדברים כאלה ואת זה שאני חיה בכלל..

למה אני מספרת את הסיפור הזה בכלל?

השבוע היה מצב קשה ונוראי בישראל.  אני לא אכנס אפילו להיבט הפוליטי של העניין, גם כי אני לא מבינה מספיק וגם כי מבחינתי הדברים הרבה יותר פשוטים ותקראו לי נאיבית אבל אני באמת מאמינה שאם רוב האנשים היו מתרגלים יוגה ומדיטציה, היה יכול להיות טוב יותר בעולם כי אנשים היו טובים יותר אחד לשני וטובים יותר לעצמם.  כן זה נשמע כמו איזו קלישאה רוחנית ומאוד פנטזיונרית אבל ככה אני חושבת והרי על זה בעצם מושתתת אמונה לא? על כמה אתה מאמין בדרך ובשיטה ולא בדבר עצמו. (רגע בלי קשר, בספר כוחו של התת מודע יש הסבר טוב על איך בעצם דתות או אמונות פעולות. ובסופו של דבר הכל נוצר מהמודע והתת מודע שלנו ולאן אנחנו מכוונים. מחשבה יוצרת מציאות.)

אז המצב שהיה פה גרם לי לחשוב על המצב הפגיע שלנו, על איך שדברים יכולים להשתנות בין לילה מהקצה אל הקצה. פחד נכנס, שנאה נכנסת, מלחמה והרבה חוסר שקט, וזה הזכיר לי את אותה הרגשה שאין לך שליטה על הרבה דברים בחיים למרות שלרוב אנחנו חושיבם ואפילו בטוחים ש”לי זה לא יקרה”. אבל ההבדל הבולט בין שני המקרים הוא מידת המעורבות שלנו. כמה אנחנו פעלנו כדי ליצור תוצאה מסויימת.. מתי יש לנו שליטה על דברים שקורים ומתי אין לנו? ואם יש לנו שליטה איך זה שאנחונו עדיין בוחרים ללכת בדרך מסויימת? האם אין ברירה? אולי יכולנו לבחור דרך פחות אלימה? ואפשר להשליך את זה להרבה נושאים אחרים. האם זה שיש לנו את היכולת מקנה לנו את הזכות להתנהג בצורה מסויימת?

 אני לא באה לספר ולכתוב ממקום פוליטי, סתם לשתף ולהעלות על הכתב מחשבות ורעיונות שעולים לי בראש ולקשר אותם ליוגה ואיפה זה פוגש אותי.

אני אסכם את הבלוג הזה בתקווה שעם או בלי יוגה, בין אם נהיה שייכים לדת כזו או אחרת, לעם שונה, בחברה שונה, נלמד להשתמש ביכולות שלנו ולתעל אותם למקום טוב.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s